<h1>ספר החינוך מצוה שס"ד</h1>
<h2>דף לב.</h2>
שנצטוינו להתוודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו עניין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם פשעתי ועויתי כן וכן, כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו, ואמרו זכרונם לברכה שאפילו החטאים שחייבה התורה קרבן עליהם צריך האדם אל הוידוי עם הקרבן, ועל זה נאמר [במדבר ה'] דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל ביי' ואשמה הנפש ההיא והתוודו את חטאתם אשר עשו. ואמרו במכילתא לפי שנאמר [ויקרא ה'] והתודה אשר חטא, יתודה על חטא שחטא, עליה, על חטאת כשהיא קיימת לא משנשחטה, כלומר בעוד שבהמת הקרבן חיה ולא משנשחטה. ועוד אמרו שם למדנו חיוב הווידוי למטמא מקדש וקדשיו, מניין אתה מרבה שאר כל המצוות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מניין אתה מרבה שאר כל המצוות, דכתיב דבר אל בני ישראל וגומר והתוודו, כלומר שנדרוש הכתוב כאילו לא נכתב על דבר מיוחד. ומניין שיש במשמע הזה אף מיתות וכריתות, שנאמר גבי ווידוי אהרן באחרי מות [ויקרא ט"ז] לכל חטאתם, ודרשו זכרונם לברכה לרבות מצות לא תעשה, וכי יעשו דכתיב כאן לרבות מצות עשה, כלומר אם ביטל מצות עשה שהיה יכול לעשות שחייב להתוודות עליה. ועוד דרשו זכרונם לברכה שם במכילתא מכל חטאות האדם ממה שבינו לבין חבירו, על הגניבות ועל הגזילות ועל לשון הרע, וזה הווידוי צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו שאם לא כן מוטב שלא יתודה על זה. למעול מעל לרבות כל חייבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אף על פי שהוא יודע שלא חטא אלא שהועד עליו עדות שקר שיהא חייב להתוודות על זה תלמוד לומר ואשמה הנפש, לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה אבל לא כשידע שאין לו חטא אלא שהועד שקר עליו. הנה התבאר שכל מיני העוונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייב האדם עליהם הווידוי. ולפי שבאה מצוה זו של ווידוי עם חיוב הקרבן כמו שכתוב בפרשת ויקרא דכתיב שם והביא את אשמו וגומר, שמא יעלה במחשבה שאין הווידוי לבדו מצוה בפני עצמה אלא מהדברים הנגררים אחר הקרבן על כן היו צריכין לבאר במכילתא שאינו כן אלא מצוה בפני עצמה היא. וכן אמרו שם יכול בזמן שהם מביאין מתוודין, ומניין אף בזמן שאין מביאין, שנאמר בני ישראל וגו' והתוודו, כלומר שהקבלה באה לדרוש כן. ועדיין הייתי אומר שאין הווידוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתודין בלא קרבן מכל מקום שלא יהיה חיוב הווידוי אלא בארץ כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה, מניין אף בגלייות, דכתיב [ויקרא כ"ז] והתודו את עונם ואת עון אבותם, כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ, וכן אמר דניאל בחוצה לארץ [דניאל ט'] לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים וגומר. הנה התבאר שהוידוי מצוה בפני עצמה. ונוהג בכל מקום. ואמרו בסיפרא גם כן והתודה זה וידוי דברים.
משרשי המצוה לפי שבהודאת העוון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת, כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהי מכשול נכשל בו אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשיי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [תענית ט"ז ע"א] שהתשובה היא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו מלבו וממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה כן עוד כדכתיב [ישעיה נ"ה] יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ואחר כך יתודה עליו, כלומר שיאמר דברי התשובה בפיו, שנאמר [שמות ל"ב] ויעשו להם אלהי זהב. וגם כן צריך להזכיר בפירוש שלא ישוב לעשות החטא עוד, שנאמר [הושע י"ד] ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגומר. ואמרו זכרונם לברכה [שבועות ב' ע"א] ששעיר המשתלח היה מכפר כשעשה תשובה על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר עליהן בזדון או בשגגה בין שהודע לו או לא הודע לו, אבל אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות, עבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת וכן שבועת שוא ושקר אף על פי שאין בהן כרת מן החמורות הן, ושאר מצות עשה ולא תעשה שאין בהן כרת נקראות קלות כנגד החמורות. ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא מזבח כפרה אין לנו אלא תשובה, והתשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה שלימה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו, שנאמר [יחזקאל ל"ג] ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. במה דברים אמורים שהתשובה לבדה מספקת בעבירות שבין אדם למקום, כגון האוכל דבר איסור או בועל בעילה אסורה, וכן המבטל אחת ממצות עשה וכיוצא בזה, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל בחבירו או הגוזל ממונו או בכל דבר אחר שהזיקו שלא כדין בין במעשה בין בדיבור אין נמחל לו לעולם בתשובה בלבד עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו ועד שירצהו, ואם לא רצה חבירו להתרצות לו כבר אמרו זכרונם לברכה [יומא פ"ז ע"א] מה תקנתו. ומעניין המצוה כמו כן מה שאמרו בתוספתא שעשרים וארבעה דברים הם שמעכבין את התשובה ושם מנו אותן חכמים. ויתר פרטי המצוה יתבארו בפרק אחרון מיומא. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא ווידוי ונשא עונו.
ועיקר הוידוי שקיבלנו מרבותינו ונהגו בה כל ישראל לאומרו בימי התשובה הוא אבל חטאנו אשמנו וכולי. ואמרו זכרונם לברכה במסכת שבת פרק במה מדליקין [ל"א ע"א] מי שחלה ונטה למות אומרין לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, וכן במסכת שמחות תניא נטה למות אומרין לו התודה עד שלא תמות, הרבה שהתודו ולא מתו והרבה שלא התודו ומתו, והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה ואם לא יתודה בלבו. וכתב הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה שכך קיבל מחסידים ואנשי מעשה שסדר וידוי של שכיב מרע כך הוא, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידיך ומיתתי בידיך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפר על כל חטאים עוונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך ותן חלקי בגן עדן וזכיני לעולם הבא הצופה לצדיקים. ותזכור הסדר הזה לומר חטאים תחילה ואחר כך עוונות ואחר כך פשעים כמו שזכרנו חטאתי עויתי פשעתי לפי שכבר חלקו בזה בגמרא [יומא ל"ו ע"א] רבי מאיר וחכמים, ורבי מאיר סבר דאיפכא הוא דאמרינן וכמו שאמר משה [שמות ל"ד] נושא עון ופשע וחטאה, והלכה כחכמים דסברי שהחטאים מזכיר תחילה, וטעם העניין מפורש בגמרא [שם].
